הסיפור המלא שלי
אני ברק חיון, תושב ראשון לציון מאז ומתמיד. מלבד מגורים ארוכים בקנדה וארה"ב.
מייד אחרי שחרורי מהצבא בשנת 2001 הלכתי ללמוד גרפיקה ממוחשבת, באותם זמנים זה היה ה-דבר להתעסק בו.
אבל מהר מאוד הבנתי שלמרות שאני מאוד אוהב להיות מול המחשב, הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי ושחסר לי משהו.
תוך מספר חודשים חיפשתי משהו שירגש אותי, משהו שאני אקום אליו כל בוקר ואבין שאני מגשים את עצמי.
התחלתי לעבוד בחברת בזק בינלאומי כאיש מכירות טלפוני. הבנתי שאני נמצא בכיוון טוב, אבל עדיין זה לא היה שם מבחינתי. ביקשתי שיעבירו אותי למכירות שטח. לא בגלל הרכב, לא בגלל הטלפון ולא בגלל התנאים. גם לא בגלל המשכורת הגבוהה מאוד שעשיתי כבר בגיל 22. היו שם מספר דברים אחרים שהיו לי משמעותיים מאוד. הקשר עם הלקוחות, האינטראקציה הרגשית שליוותה אותי בכל פגישה. וגם הרגע המיוחד הזה, שבו הבנתי למה אנשי מכירות לא מצליחים לסגור עסקאות כמו שאני הצלחתי לסגור ועדיין מצליח לסגור. הרגע הזה שבו הבנתי למה אנשי מכירות אחרים עושים את כל תהליך המכירה באופן לא פחות ממושלם, אבל ברגע שהם מגיעים ללדבר על כסף - הם נופלים ומאבדים את זה. והעסקה לא נסגרת.
ברגע הזה הבנתי שלי אין את הפחד הזה שמלווה אנשים רבים. אני לא מפחד.
כזה אני. לא מסתפק בסופ"ש באילת. אני רוצה חודש שלם לטייל באירופה. ועשיתי את זה עם אישתי. אני לא מסתפק בלתת מתנת יומולדת של מסעדה ופרחים. אני מפנק בדברים גדולים.
לא מעט אנשים (וכשאני אומר "מעט" אני מתכוון בעצם לכל הסובבים אותי-משפחה, חברים, קולגות וכו') לא מבינים את הדרך שלי. הדרך המשוגעת הזו של לחיות את היום ולתכנן את המחר. כולם סביבי קודם כל מתכננים את המחר ורק אז חיים את היום הזה. אני רואה בגדול, חושב בגדול ונדבק לי הכינוי "איש העולם הגדול". כשטיילתי באיטליה (שבועיים וחצי מצפון איטליה ועד למרכזה עם האישה והילדים) שכרתי פרארי כמעט בכל הזדמנות. תמונות סרטונים של זה תוכלו לראות בעמוד הגלריה באתר.
בגיל 24 פתחתי את העסק הראשון שלי. זיהיתי הזדמנות פז של סנדביץ בר ברחוב רוטשילד בראשון, שם בעלי המקום היה צריך לעבור ניתוח מעכשיו לעכשיו בחו"ל. ולא הייתה לו ברירה אלא למכור את המקום, כי זמן ההחלמה עמד על חודשים ארוכים. לקחתי ממנו את המקום וזכיתי להצלחה גדולה מאוד שם. אבל עבר הזמן ולאחר כשנתיים היה פיגוע ליד בנק דיסקונט בעיר. וזה שיתק את כל בעלי העסקים למשך כמה חודשים. עסקים קרסו, נפלו ונכנסו לחובות אדירים. אני מכרתי את העסק במחיר נמוך ממה שקניתי וכך ניצלתי מפשיטת רגל.
אבל לא תמיד זה היה זוהר. אני עבדתי 20 שעות ביום, לא יצאתי עם חברים, לא הייתי בזוגיות המון זמן, וכשכולם התלוננו על תשלום גבוה למשגיחי כשרות, אני ראיתי בזה הזדמנות פז לישון בשבת בלי הצורך להסביר למה. וגם הרווחתי את הקהל ששומר כשרות. ישנתי והייתי בעסק. זה היה תמצית חיי לשנתיים וחצי. היו לילות שכבר נשארתי לישון בעסק. כי זה היה 20 דקות נסיעה לבית הוריי לכל כיוון. ואלה 40 דקות יקרות מאוד כשאתה ישן רק 4 שעות בלילה.
עשיתי הכל בעסק שלי. את הכספים, הסחורות, הספקים, שטפתי כלים וניקיתי 10 פעמים ביום את החנות שלי, העסקתי עובדים ושירתתי את מרבית לקוחותיי, יצרתי קשרים עסקיים עם מוסדות לימוד באיזור שלי ומה לא. הכל היה תחת כנפיי.
וכשהקריסה הגיעה, הרמת הידיים הגיעה כל כך מהר שלא כצרתי לרגע לחשוב איך אני יכול לשנות את זה.
אני בטוח ב100% שאם היה לי מנטור, מורה דרך, מישהו שרק היה מחזיק לי את היד והיה מלווה אותי בדרך הזו, היום הייתי מוכר זכיינויות בכל הארץ וחושב על להתפתח בחו"ל.
אבל לא היה. והלילות שבהם נשברתי על רצפת העסק כשאף אחד לא היה מסתכל, הלילות שבהם הייתי שבור נפשית ומתוסכל איך אני יוצא מזה, הרגעים האלה לא ייצאו לי מהראש לעולם.
ואז החלטתי לברוח. למצוא לי מציאות אחרת. מקום שבו יש לי שקט נפשי. כבר בגיל 26 הפסדתי כל כך הרבה כסף שמה שהיה לי ביד זה 1275 דולר במזומן. מחשבון הבנק לא יכולתי למשוך שקל. הייתי במינוס אדיר בשביל ילד בן 26.
מול העסק שלי היה סניף של אשת טורס. חברת נסיעות. ובשנת 2008 עוד לא היה ניתן להזמין טיסות באינטרנט ולסוכני נסיעות הייתה המון עבודה. נכנסתי לסניף והייתה שם נציגה חייכנית ושירותית מאוד, אינני זוכר את שמה.
שאלתי אותה מה הטיסה הכי קרובה שיש למקום הכי רחוק מישראל? היא אמרה לי וונקובר, קנדה
סיפור חיי ארוך, מסקרן ומלמד המון, וכבר בשנת 2016 הציע לי במאי ישראלי לכתוב תסריט ראשוני לסרט שיהיה על חיי ואני סירבתי. ולכן, עמוד זה הוא אינו עמוד תוכן אלא סיפור חיי האמיתי ולכן הוא אינו גמור. אחת לשבוע אני מעדכן אותו. המשיכו להיכנס ולעקוב :)
